1. בפניי תביעת נזיקין עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן:
"החוק"). התובע הגיש תביעה עפ"י החוק בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת "פגע וברח". התובע טען בסעיף 3 לכתב תביעתו, כי:
"ביום 8.8.10 נפגע התובע בתאונת פגע וברח (להלן: "התאונה"), תוך שלתובע נגרמו חבלות קשות וחמורות שיפורטו להלן".
2. בהחלטתי מיום 29.4.12, קבעתי כי נוכח הכחשת החבות ולאחר שעיינתי בדו"ח החקירה, הוריתי על פיצול הדיון בשאלת החבות. כמו כן, הוריתי לתובע להגיש תצהיר נסיבות התאונה. התובע הגיש תצהיר קצר ותיאר את התאונה בסעיף אחד בלבד, בסעיף 2 כדלקמן:
"ביום 8.8.10 בשעה 07:00 לערך עת עברתי מעבר חצייה בשכונת נווה עוז בפ"ת, רכב שפנה ימינה פגע בי מבלי לתת זכות קדימה".
3. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את הנטען ע"י התובע באשר לנסיבות פציעתו, לטענתה הפציעה ארעה כתאונת עבודה בעת שעבד ללא רישיון בבניין, ואין קשר לנסיבות אותן תיאר התובע בכתב תביעתו. הנתבעת נעזרה בדו"ח חוקר שהוקלט ותומלל והוגש באמצעות תצהיר חוקר.
4. במועד ההוכחות, בדיון מיום 5.9.12 נחקר התובע ממושכות על גרסתו הבלתי מפורטת, למרבה הצער התגלו בגרסתו בקיעים רבים וסתירות מהנאמר בתמליל ההקלטה שבוצע בחקירה.
בטרם אפרט את הבקיעים והסתירות שעלו מעדות התובע, זה הזמן להזכיר כי התובע לא צרף כל עדות מסייעת לגרסתו, אף לא צרף את המינימום הנדרש כמו ציון הרחוב המדויק בשכונת נווה עוז, שם קרתה התאונה, ואף לא צרף תמונת מראה מקום של מעבר חצייה שם ארעה התאונה, וזאת על מנת שביהמ"ש יוכל להתרשם מגרסתו כפי שעלתה בחקירה בלבד.
5.
גרסת התובע בעדותו:
התובע העיד כי הגיע בשעה 07:00 בבוקר לשכונת נווה עוז בפ"ת, כשבכוונתו להראות דוגמאות של שיש על מנת למכור שיש. בעת שחצה התובע את מעבר החצייה, הוא הספיק לעבור כמטר אחד, פגע בו רכב בחלק השמאלי של גופו תוך כדי שהרכב נסע בפנייה ימינה. לטענת התובע, הוא הספיק לראות כי מדובר בדגם רכב מסוג מונית סטיישן. לאחר כדקה עמד לידו אדם שראה אותו צועק, והציע לו להסיעו לביה"ח. אותו אדם נהג ברכב דייהטסו אפלהאוז לבנה (ראה עדות התובע בעמ' 9 לפרו' מול שורות 5-14). לגרסת התובע, הוא לא לקח את פרטי אותו אדם שסייע לו להגיע לביה"ח ואף לא את פרטי רכבו מאחר ואותו אדם ביקש ממנו להישאר בעילום שם.
6. גרסתו זו של התובע כפי שהורחבה לראשונה בחקירתו ולא בתצהירו, איננה עולה בקנה אחד עם פרטים שנמסרו בחקירה. התובע ניסה ליישב את הסתירות, ועדותו היתה מבולבלת ולא קוהרנטית. ישנן מספר תמיהות אשר התובע על אף מאמציו לא הצליח להבהירן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו.
7. אחת התמיהות שעלתה מיד בתחילת הדיון, היא נושא שעת הגעתו של התובע לבית החולים. תעודת חדר המיון, מלמדת כי התובע הגיע בשעה 09:10 לביה"ח. התובע טען כי נפגע בשעה 07:00 בבוקר, שכונת נווה עוז רחוקה כ-10 דקות נסיעה בשעת בוקר מוקדמת מביה"ח בלינסון. ראה דברי התובע עצמו לחוקר בעמ' 25 לתמליל שורה 14, התובע ניסה להסביר את הפער בין השעות כדלקמן:
"הוא לא הכניס אותי בפנים, אלא הוריד אותי ליד הכניסה בביה"ח ליד תחנת המוניות. לקח לי זמן להגיע לביה"ח כי הלכתי על רגל אחת. אנשים שעברו אמרתי להם שיגידו לביטחון שיביאו לי עגלה, אחרי 5 דקות הגיע הביטחון ושאלו אותי מה קרה? ואמרתי להם הביאו לי בחורה עם כיסא גלגלים והיא הביאה אותי לביה"ח, נכנסתי בפנים".
ב"כ הנתבע תמה פעם נוספת, האם הליכה זו מפתח ביה"ח ועד חדר המיון ארכה כשעה וחצי? ועל כך השיב התובע כדלקמן:
"אולי יותר. למה אני אומר לך יותר, בגלל שהתחלתי לצעוק כי עד עכשיו לא קיבלתי טיפול..."
"ישבתי בצד וחיכיתי הרבה זמן לפני שהתחילו לקבל אותי. כשבאה הבחורה עם כיסא הגלגלים ישבתי על יד הכניסה והיא הלכה. לא יודע כמה זמן בדיוק חיכיתי, אולי יותר משעה.. אח"כ היא הגיעה ולקחה אותי למיון ושם לקחו את הפרטים שלי".
(עמ' 5 לפרו' שורות 3-18).
8. אינני יכולה לקבל את הסברו זה של התובע. ראשית, פער השעות היה ידוע כבר עם הגשת כתב התביעה. שעת ההגעה למיון נקובה בתעודת חדר מיון שצורפה לתביעה. שעת התאונה צוינה כאמור בתצהיר. התובע לא הבהיר פער זה לא בכתב תביעתו ואף לא בתצהירו. עדותו זו של התובע הינה בבחינת עדות כבושה. זאת ועוד, גרסה זו איננה הגיונית בעליל. גם בהנחה שהתובע הורד בכניסה לביה"ח ליד תחנת המוניות, הרי המרחק בהליכה רגלית לחדר המיון הוא לא יותר מ-5-10 דקות, ובהליכה איטית אולי 20 דקות. התובע אף יכל להיעזר במונית שתסיע אותו קרוב יותר לחדר המיון. התובע בעצמו מעיד, כי אחרי 5 דקות הגיעה בחורה עם כיסא גלגלים (עמ' 9 לפרו' שורה 6). אינני יכולה לקבל אף את גרסת התובע בדבר העובדה כי המתין יותר משעה עד שנלקחו פרטיו. אכן, ייתכן כי התובע המתין שיטפלו בו בחדר המיון מפאת העומס, אך קבלת פרטים ושעת הגעה נלקחים במשרד חדר המיון מייד עם הגעת הנפגע. עדותו אם כן של התובע המנסה ליישב את הפער בין זמן ההגעה לחדר המיון לבין זמן הפגיעה, איננה מתיישבת עם העובדות ואיננה מהימנה.
9. תמיהה נוספת עולה מעובדת העדר פרטים של אותו אדם אשר סייע לגרסת התובע להובילו לביה"ח. טען החוקר בעדותו ובתצהירו, כי אין זה מעשה של יום יום בו מסייע אזרח יהודי לאזרח ערבי שנפגע. אינני סבורה כי יש צדק בדברי החוקר, ומקרה זה של אזרח אחד מסייע לאזרח אחר ללא קשר למוצאו ודתו, היא מעשה של יום יום. ואולם, אין זה מעשה של יום יום בהם המסייע מתבקש להישאר בעילום שם, ומסרב לתת את פרטיו או את פרטי רכבו. יתרה מכך, התובע העיד בעמ' 7 לפרו' מול שורה 15, כי אותו אדם אמר לו:
"אל תגיד שאני לוקח אותך, שעשיתי לך טובה". בחקירתו אמר התובע לחוקר:
"נסעתי איתו, ובדרך אמר לך אני אעשה לך טובה, אקח אותך לביה"ח ואל תספר שראיתי וזה, זהו" (עמ' 15 לתמליל שורות 8-9).
לא ברור אם אכן אותו אדם שסייע לתובע היה עד ראיה שראה את אירוע המקרה, אם לאו. אף לא ברור, מהי הסיבה שאותו אדם רצה להיות בעילום שם, ומדוע לא לקח התובע את פרטי רכבו. עדותו של התובע איננה מספקת תשובות מניחות את הדעת במקרה זה.